נפלאות ההאנגאובר – חלק ב'


נזקי האלכוהולכנראה שהמסיבה אתמול הייתה מוצלחת במיוחד, כי אתם לא זוכרים כלום. מה שכן, עכשיו אתם משלמים את המחיר: מתפוצץ לכם הראש, יש לכם בחילה, אתם גמורים מעייפות, ולמרות שתכננתם לישון עד 4 אחה"צ, נאלצתם לקום אחרי כמה שעות מרוב צמא. כל הזמן אומרים לנו "לשתות בשכל", אבל אף אחד לא באמת אומר איך. ובשביל באמת להבין את ה"איך", צריך להבין את ה"למה".

אז מה זה בעצם האנגאובר?

המונח הלועזי הרשמי להאנגאובר הוא veisalgia: שילוב של המילים Kveis שפירושה משהו בסגנון 'חוסר נוחות אחרי הוללות' בנרווגית, ו-algia שפירושה 'כאב' ביוונית. הסימפטומים הנפוצים ביותר הם כאב ראש, עייפות והתייבשות. בנוסף לזה, רבים סובלים מבחילה, רגישות לרעש ואור, חולשה, חרדה, קשיי ריכוז והפרעות בשינה.

התייבשות

אתם יושבים בפאב, שותים כמה בירות, ומתישהו אחרי זמן סביר יחסית אתם חייבים להשתין. הולכים, חוזרים, מדברים עוד כמה דקות, ו… שוב פיפי. בסופו של דבר אתם מוצאים את עצמכם רצים לשירותים כל רבע שעה. הסיבה פשוטה: ברגע שהאלכוהול נכנס למחזור הדם, הוא גורם לבלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה) לעכב את ייצור הוסופרסין (vasopressin) – הורמון נוגד השתנה. בלי ההורמון הזה, הכליות מעבירות את המים שמגיעים אליהן ישירות לשלפוחית, במקום שיספגו בגוף. בקיצור, האלכוהול משתן.

לעיכוב הוסופרסין יש תפקיד חשוב. האלכוהול, כידוע, הוא רעל, והגוף עושה כמיטב יכולתו כדי לסלק אותו מהמערכת. הבעיה היא שבדרך אנחנו מאבדים נוזלים חיוניים, בכמויות מרשימות ממש: על כל 250 מ"ל של משקה אלכוהולי, הגוף פולט בין 800-1000 מ"ל מים – פי 4 יותר ממה שהכנסנו לגוף.

בבוקר שלמחרת, הגוף שלכם זועק למים. הוא גם מנסה לדאוג לאיברים החיוניים ע"י כך שהוא "גונב" מים מהמוח. כתוצאה מכך נפח המוח יורד, ורקמת החיבור בינו לבין הגולגולת נמתחת. או כמו שאנחנו קוראים לזה: כאב ראש.

עייפות

פרט לנוזלים, ההשתנה התכופה מסלקת מהגוף גם מלחים, מגנזיום ואשלגן, שחיוניים לתפקוד תקין של התאים, השרירים ומערכת העצבים. כשרמות הנתרן והאשלגן נמוכות מידי, אנחנו עלולים לסבול מכאב ראש, בחילה ועייפות. בנוסף, האלכוהול מפרק את אספקת הגליקוגן בכבד. הגליקוגן שהופך לגלוקוז נשלח אל מחוץ לגוף דרך השתן. גלוקוז הוא החומר ממנו ניזונים התאים בגופינו, והמחסור בו יכול להסביר את החולשה והעייפות שחשים ביום שלמחרת.

רעלים

בעיה נוספת: במהלך פירוק האלכוהול בגוף, נוצר חומר מסוכן יותר מהאלכוהול עצמו – אצטלדהיד (Acetaldehyde). הכבד מפרק אותו, אבל כשצורכים כמויות גדולות של אלכוהול הוא לא מצליח לעמוד בקצב. בזמן שהוא ממשיך לייצר את האנזימים הדרושים לפירוקו, האצטלדהיד מצטבר בגוף, וגורם לכאבי ראש והקאות. נשים רגישות יותר לאלכוהול מגברים לא רק בגלל שמשקלן נמוך יותר, אלא בגלל שמראש יש להם פחות מהאנזימים שמפרקים את האצטלדהיד.

למה אסור לערבב?

סוגים שונים של משקאות אלכוהוליים מכילים רעלנים שונים, שהם תוצרי לוואי של התסיסה, ולכן גורמים לסימפטומים חמורים יותר או פחות. הכמות הגדולה ביותר של רעלנים נמצאת ביין אדום ובמיני אלכוהול כהים כמו ברנדי. השילוב בין סוגי רעלנים שונים עלול לגרום להאנגאובר חמור במיוחד. בנוסף, הקרבוניזציה של הבירה (או כמו שאתם קוראים לזה – קצף) מזרזת את ספיגת האלכוהול. כשאתם שותים בירה ואז משקה אלכוהולי אחר, לגוף יש אפילו פחות זמן מהרגיל לעבד את הרעלים.

לחיים

איך אפשר למנוע את זה?

חומרת ההאנגאובר תלויה כמובן בכמות השתייה, אך גם בגורמים נוספים כמו מחסור בשינה, שתייה על קיבה ריקה, מחסור קודם בנוזלים, ומצבכם הבריאותי באופן כללי. הנה מה שעליכם לעשות כדי למנוע חלק גדול מאד מההאנגאובר:

  • לשתות הרבה מים. רוב הסימפטומים של ההאנגאובר נגרמים מההתייבשות. הכמות המומלצת היא כוס מים לכל מנה של משקה (מנה יכולה להיות בקבוק בירה, כוס יין, או שוט וויסקי). נכון, זה נשמע כמו הרבה, אבל תודו – בדרך כלל כשיש אלכוהול, אתם לא שותים בכלל.
  • לא לשתות על בטן ריקה
  • לא לשתות כשאתם חולים, או עייפים מאד.
  • לא לערבב

ואם כבר מאוחר מידי?

  • שוב – מומלץ לשתות הרבה מים.
  • לנוח הרבה
  • להימנע ממשקאות כמו קפה, שמשתנים אף הם.

ועכשיו כשאתם יודעים את כל זה, אתם יכולים "לשתות בשכל". אתם יכולים גם לא, זה ההאנגאובר (והשכל) שלכם.

רוב המידע שנדרש לכתיבת הפוסט לקוח מהאתר הנפלא howstuffworks.com

פורסם בקטגוריה בריאות, מדע | עם התגים , | כתיבת תגובה

להסתכל על העולם דרך משקפיים של ארנב

משקפיים של ארנברשומה זו כתובה בלשון בעלי-ארנבונים, אך היא מיועדת לכל המינים, לחובבי בעלי חיים, ולסתם סקרנים. 

כל חובב בעלי חיים מוצא את עצמו תוהה מפעם לפעם: "מעניין מה עובר להם בראש". ככל שהמבנה הפיזיולוגי שלנו שונה יותר מזה של חיות המחמד שלנו, כך קשה יותר לדמיין איך הם חווים את העולם. וג'קסון, הארנבון המצחיק הזה, שמסתכל עלי בעיניים שנראות לא בפוקוס ("אין לו הבעת פנים, והוא נראה כל כך טיפש", צוחק עליו אבא-ג'קסון) – מה בעצם הוא רואה?

האדם ביית את הארנבון כבר לפני 1,500 שנה. אבל מבחינה אבולוציונית, משפחת הארנביים (Leporidae) נותרה יחסית ללא שינוי ב-40 מליון השנים האחרונות. כן, זה הרבה מאד זמן. במילים אחרות, הארנבון החמוד שאתם רואים לפניכם היה, ונותר, רדאר משוכלל לגילוי טורפים.

מי שעומד מאחורי, מלפני, מצדדי, ומעלי

rabbit vision

העיניים שלכם, כך אני מקווה, ממוקמות בקדמת הראש ונותנות לכם שדה ראייה של 180 מעלות. זה נחמד כשאתה בראש שרשרת המזון, אבל לארנבים זה לא מספיק: ארנב שלא יכול לאתר אריה שמתגנב מאחוריו, או בז שחג גבוה מעליו, לא ישרוד הרבה זמן בטבע. המיקום של העיניים, גבוה יחסית ומשני צידי הראש, נותן לארנבון שלכם שדה ראייה של כ-270 מעלות מבלי שיצטרך להזיז את הראש – ובו זמנית מאפשר לו גם לראות מה קורה מעליו.

270 זה מרשים, אבל זה עדיין לא 360. לארנבים יש שטח מת בשדה הראייה ישירות מאחוריהם, אך גם שטח מת קטן יותר של כ-10 מעלות, ממש מול האף, ומתחת לסנטר. אם הנחתם לארנבון שלכם אוכל "מול הפרצוף", ואתם מתפלאים שלוקח לו זמן לאתר אותו – עכשיו אתם יודעים למה: מה שאצלכם נקרא "מול העיניים", נמצא מחוץ לשדה הראייה של הארנבון. אגב, על הליקויים בשדה הראייה מפצים הנחיריים הגדולים והאוזניים הארוכות, שגם להם תפקיד חשוב באיתור טורפים; אבל על כך בפוסט אחר.

אז גזר זה טוב לראייה?

"קירבתי את האצבע, והוא פשוט נתן לי ביס. אין לי מושג מה קרה לו, הוא אף פעם לא נושך"! התלונה הזאת לא נדירה במיוחד כשמדובר בארנבונים, ויהי מזגם נוח ככל שיהיה. ארנבונים הם רחוקי-רואי (farsighted). כלומר, רואים טוב מרחוק, אבל רואים גרוע מקרוב. רוחק הראייה חשוב כדי לאתר טורף שחג מעליו גבוה בשמיים, אבל אתם נראים לארנבון שלכם די מטושטש מקרוב. ואם אתם רגילים לתת לו אוכל מהיד, הוא עלול יום אחד לחשוב בטעות שהאצבע שלכם היא איזה גזר שמנמן ועסיסי.

תפיסת עומק

דבר נוסף ששונה בראייה של ארנבים הוא תפיסת עומק. לבני אדם יש ראייה טובה של תלת מימד במרחקים קצרים. בשביל לקבל תמונה תלת מימדית, כל עין צריכה לקבל תמונה קצת שונה של הסביבה, אבל צריכה להיות חפיפה בין התמונות. כשאנחנו מסתכלים על דברים שנמצאים מעל 10 מטרים מאיתנו, התמונות שמתקבלות משתי העיניים כמעט זהות, ולכן הראייה התלת מימדית שלנו אפקטיבית יותר לאובייקטים קרובים. והארנבון? בגלל המיקום של העיניים, התמונות שמתקבלות מכל עין לא ממש חופפות, ולכן סביר להניח שתפיסת העומק שלו לא מוצלחת במיוחד.

ראיית צבעים

לבני אדם יש ראיית צבעים טובה למדי. אולי אנחנו תופסים את העולם בצורה פחות צבעונית מחרקים מסוימים, וגם יונת הבית תגחך על היכולות הויזואליות שלנו, אבל אנחנו עדיין מוצלחים יותר מרוב היונקים האחרים.

יש לנו שני סוגי תאים שרגישים לאור, או פוטורצפטורים: קנים ומדוכים. הקנים נמצאים יותר בפריפריה של העין, והם טובים לראיית לילה – אבל הרזולוציה שמתקבלת מהם לא הכי גבוהה. המדוכים מרוכזים ברובם במרכז הרשתית, ובזכותם אנחנו רואים צבעים. יש לנו 3 סוגי מדוכים, שרגישים לצבעים אדום, כחול וירוק. השילוב ביניהם מאפשר לנו לתפוש את כל צבעי הקשת.

לארנבים יש יכולת די מוגבלת להבחין בין צבעים. כמו לרוב היונקים האחרים, יש להם שני סוגי מדוכים בלבד. ממחקרים התנהגותיים אפשר להסיק (אולי אספר בפעם אחרת איך) שהמדוכים רגישים לירוק ולכחול . כלומר, הארנבון שלכם יכול להבדיל בין שני הצבעים האלה, גם אם הוא לא רואה אותם בדיוק כמוכם.

והחדות?

המדוכים אחראיים על גם חדות הראייה. הקנים שנמצאים אצלנו בפריפריה של העין נותנים תמונה מטושטשת, מגורענת יותר. לבני אדם יש יותר מדוכים מקנים, אבל אצל ארנבונים היחס שונה. כתוצאה מכך, הם רואים טוב יותר מאיתנו בתנאי תאורה קשים, אבל באור, התמונה שמתקבלת היא הרבה יותר מטושטשת מהתמונות שאנחנו רואים.

אבל הוא מזהה אותי כל פעם שאני מתקרב!

נכון. הארנבון שלכם בהחלט יכול לזהות אתכם לפי המראה, הקול, הריח ותנועות הגוף. אבל אם הוא עשה טעות קלה בזיהוי –  אל תפנו אצבעות מאשימות. ייתכן שהן ינושנשו.

פורסם בקטגוריה ארנבונים, בעלי חיים | עם התגים , , , | 2 תגובות